שנת הלימודים נפתחה, ואיתה חוזר מעט הלחץ על אימונים יומיים בקריאה.
עבור ילדים רבים - במיוחד עבור הילדים שמתקשים בקריאה - הצורך להתאמן מדי יום הוא מעמסה כבדה או בלתי-רצויה.
בסדרת-פוסטים זו אני בוחרת שלא לכתוב על אימוני הקריאה עצמם, וגם לא לא לתת טיפים לשיפור השטף... אני רוצה לכתוב דווקא על ילדים שאוהבים ספרים.
ולפני שניגש לפרקטיקה, אני רוצה לכתוב על ההבדל הקטן הזה, שבין קריאה מתוך חובה לקריאה מתוך רצון.
לכל פעולה שאנחנו עושים מתוך הכרח, עלולה להתפתח תופעת לוואי: בהחלט ייתכן שהפעולה הזו תהפוך להיות בלתי-רצויה עבורנו. וזה בסדר! יש דברים רבים שנצטרך לעשות למרות שאנחנו ממש לא רוצים לעשות אותם, וצריך להתרגל גם לזה.
האם זהו מחיר שאנחנו מוכנים לשלם עבור רכישת קריאה? האם רכישת הקריאה ושיפור השטף חשובים יותר מהקורא עצמו?
זוהי כמובן שאלה שכל אחד צריך לענות עליה בפני עצמו. אני יודעת שעבורי, התשובה ברורה. פיתוח הרצון לקרוא חשוב לפחות כמו פיתוח היכולת לקרוא.
לכן אני מאמינה שכדאי להקדיש זמן ומחשבה כדי למצוא את הדרכים לחבב על הילדים את הסיפורים, את הקריאה.
במקרה הזה, בעלי ההשפעה הגדולה ביותר הם כמובן אנחנו, ההורים. הבית הוא המקום הטוב ביותר לבסס בו חוויות טובות מכל סוג, וביניהן גם חוויות טובות הקשורות בספרים וסיפורים.
כשלמדתי במכללה, אחת המרצות אמרה משפט שנחרט לי היטב, והולך איתי מאז.
"קריאה היא לא מטרה. קריאה היא אמצעי"
אמצעי למה?
אמצעי להבנה, אמצעי ללמידה. אם נציב את הקריאה כמטרה ובדרך אליה נחסל כל רצון טוב לקרוא… נקטין מאוד את הסיכויים שהקורא אכן ישתמש במיומנות המופלאה שרכש. וכך נפספס את המטרה האמיתית… את השימוש בקריאה ככלי להנאה ולהרחבת אופקים.
לקריאה נוספת:
Comments