הדבר הראשון והכי בסיסי, שיאפשר לנו לפתח את האהבה לספרים, הוא קריאה משותפת. למה זהו הדבר הראשון? כי אפשר לבצע אותו ממש מגיל לידה. בכל גיל הקריאה המשותפת תיראה מעט אחרת, ותפיק יתרונות שונים.
כיום, הנושא של קריאה מגיל לידה יחסית מוכר ורווח. אני רוצה דווקא לדלג על השלב הזה, כי הרבה הורים עושים אותו ממילא - גם אם לא מגיל לידה, סביב גיל שנה וחצי-שנתיים, רוב ההורים, להערכתי, כבר חושפים את הילדים לספרים.
(אם תהיה דרישה, אכתוב יותר בפירוט גם על הקראת ספרים בשנתיים הראשונות. אבל בינתיים - לא אתייחס לכך)
בגיל הגן, ילדים רבים זוכים ל"סיפור לפני השינה", וזה אכן שלב משמעותי לפיתוח האהבה לספרים. לשבת ביחד עם אמא, לפעמים עם האחים, כשכולם כבר מוכנים לשינה, זו באמת חוויית ילדות נהדרת.
ומה אחר כך? עם הכניסה לכיתה א', מרבית ההורים מפסיקים בהדרגה את ההקראה.
אני מאמינה שיש לכך כמה סיבות -
הילדים, שמתחילים להיות גדולים, קצת פחות מתעניינים בסיפורים שאהבו בגן. הם מצפים לסיפורים מורכבים יותר, ארוכים יותר, והרבה פעמים קשה להכניס סיפורים כאלה בשגרת הערב - במיוחד אם כבר יש אחים צעירים יותר בגיל הגן, שירצו לקבל את הסיפור הקצר והאהוב שלהם.
סיבה נוספת היא כמובן הרצון של ההורים שהילדים יתחילו לקרוא בעצמם. ההורים מנסים ליצור מעין "וואקום", בתקווה שהילדים ימלאו אותו בקריאה עצמאית.
אז אולי זה נשמע מפתיע, אבל בהחלט כדאי להמשיך להקריא סיפור גם בכיתה א'! וגם בכיתה ב'. ו… גם בכיתה ג'...
ובקצרה - כדאי להמשיך להקריא סיפור, כל עוד שני הצדדים נהנים.
קודם כל, זו פשוט חוויה טובה. כיפית, מהנה, מקרבת, מעשירה - כל מה שאנחנו רוצים שיהיה בינינו לבין הילדים שלנו. ילדים שרגילים לחוויה זו, לא מתכוונים לוותר עליה בקלות. לפעמים ילדים יימנעו מקריאה עצמאית מהחשש לאבד את החוויה הטובה הזו, את הקריאה המשותפת. ילדים שמזהים מראש שהקריאה העצמאית עלולה להחליף את זו המשותפת, יעדיפו לפעמים שלא להגיע כלל לשלב הקריאה העצמאית. ואם ההורים אכן מנסים ליצור וואקום, הילד יפסיד גם את הקריאה העצמאית - שהוא לא מוכן להתקדם אליה, וגם את הקריאה המשותפת - שנלקחה ממנו כדי "לפנות מקום" לקריאה העצמאית.
כשהבן הבכור שלי היה בכיתה ב', ונמנע מאוד מקריאה עצמאית, קראתי הסבר דומה לזה שנכתב כאן. ניגשתי אליו והבטחתי לו שזה לא צריך להיות "או זה, או זה". הבטחתי שכל עוד הוא ירצה, אשתדל להמשיך להקריא לו ספרים. קניתי כמה ספרים וייעדתי אותם במיוחד למטרה הזו - קריאה משותפת, רק שלי ושלו - ובאמת ראיתי שמשהו בו מעט נרגע. הוא עדיין התקשה בקריאה, ועדיין לא ניגש מיוזמתו לקרוא לבד, אבל ראיתי שההתנגדות שלו פוחתת לאט-לאט.
יתרון משמעותי של הקריאה המשותפת - שמשפיע באופן ישיר על קריאה עצמאית שוטפת - הוא יצירת הקשר בין המילה הכתובה למילה הַדְּבוּרָה. בזמן הקריאה המשותפת מומלץ מאוד לשבת יחד מול הספר - ולא רק כי זה כיף להתכרבל… - ובזמן הקריאה, "לעבור" עם האצבע על הטקסט. בכל פעם שהילד שומע אותי אומרת מילה מסוימת, ובאותו הזמן מסתכל על המילה הכתובה - הקשר ביניהן מתחזק. ממש כמו שבגיל שלוש הוא ידע להצביע על הסמל של האוטו ולהגיד "יונדאי!", ובגיל ארבע ידע לזהות את השם שלו על המגירה בגן ולומר "נעם". רצף האותיות פ-ת-א-ו-ם מצטרף לצליל המוכר של המילה "פתאום", והקשר נוצר. קשר אחד לא מספיק כמובן, אבל ככל שחוזרים עליו יותר, הקשר מתהדק, עד שלבסוף המילה הופכת להיות אוטומטית - הילד יראה אותה ולא יצטרך לפענח אותה בתהליך פונולוגי, צליל אחר צליל - הוא יראה את רצף האותיות ומיד ידע מה משמעותן. הקריאה המשותפת היא הזדמנות להרחיב ולהעמיק את מאגר המילים המוכרות, אפילו אם הילד לא קורא אותן בעצמו.
יתרון נוסף של הקראת ספרים גם בגיל מאוחר יותר, הוא שניתן לנצל את ההזדמנות כדי לקרוא ספרים שהם למעלה מרמתו של הילד. בקריאה יש רמות שונות, וזה לא מסתכם רק בספרים עם/ללא ניקוד. בספרי ראשית-קריאה המילים יהיו מוכרות, והמשפטים יהיו קצרים ופשוטים, לעומת ספרי נוער-צעיר, שיכילו מילים גבוהות יותר, ומשפטים ארוכים ומורכבים. לשם הדוגמא, אצטט כאן משפט מתוך הספר "ארתור והמינימונים" (לוק בסון): "ארתור מוציא בצער את הנייר מכיסו ומושיט אותו לסוחר העתיקות, שטומן אותו מיד בכיס שלו". אילו הספר היה מותאם לראשית-קריאה, המשפט בוודאי היה מנוסח כך: "ארתור הוציא בעצב את הנייר מהכיס. הוא הושיט אותו אל סוחר העתיקות. סוחר העתיקות הכניס אותו מיד לכיס שלו".
בקריאה המשותפת ניתן לקבל את הפידבק מהילד: האם הוא מכיר את המילים? הוא הוא מבין את משמעותן? האם הוא "עוקב" אחרי המשפט שעשוי להיות עמוס בתיאורים ומילות קישור? וכמובן, במידת הצורך, לתווך - להסביר את המילים הלא-מוכרות, לפרק את המשפט לחלקיו, עד להבנה.
כל זה הוא הרבה מעבר ל"סתם" חוויה מהנה: זוהי התשתית לקריאה העצמאית שאנחנו מקווים שהילד שלנו יסגל.
לקריאה נוספת:
Comments